בערב ראש השנה מונחת על השולחן קערית דבש זהוב ולידה תפוחים, ואנחנו טובלים ומברכים על שנה טובה ומתוקה. נדמה שמדובר במנהג מקראי עתיק, אבל כשנכנסים לעומק המקורות מגלים הפתעה: הדבש שעליו דיברה התורה כמעט תמיד איננו דבש דבורים, אלא דווקא דבש תמרים – הסילאן. חז"ל קבעו כלל: “כל דבש האמור בתורה – דבש תמרים הוא”, ורק במקרים נדירים ממש מתכוונים לדבש דבורים, כמו בסיפור שמשון שהוציא דבש מגוויית האריה, או בסיפור יהונתן שטבל שרביטו ביער הדבש. בשאר המקומות – ארץ “זית שמן ודבש”, ארץ “זבת חלב ודבש” – הדבש הזה נוטף מהדקלים, לא מן הכוורות.

זה גם הגיוני לחלוטין מבחינה חקלאית. בארץ ישראל הקדומה התמר היה מקור מתיקות עיקרי. את הפירות אכלו טריים או יבשים, ומהתמרים הבשלים הפיקו סילאן – נוזל מתוק וסמיך שהיווה ממתיק מרכזי במשך אלפי שנים. הוא היה יציב, נשמר לאורך זמן, ושימש תחליף לסוכר שלא היה קיים בעולם הקדום. בראש השנה, שנחגג בדיוק בזמן הגדיד – קטיף התמרים בסוף הקיץ – היו התמרים ודבש הסילאן שופעים על שולחן החג. זה היה הדבש הממשי שהכירו אבותינו, המתיקות שהפכה לסמל של התחלה חדשה.

ועדיין, לא חסרו בארץ דבורים. בתל רחוב שבעמק בית שאן התגלה ממצא ארכיאולוגי נדיר: מכוורת ענקית מלפני כ־3,000 שנה, ובה מאות כוורות חרס ובתוכן שרידי דבורים. זהו עדות מרתקת לכך שכבר בתקופת בית ראשון ידעו כאן לגדל דבורים בצורה תעשייתית. אלא שנראה שעיקר השימוש לא היה בדבש אלא דווקא בדונג – שעוות הדבורים. הדונג שימש חומר חיוני: להכנת נרות, לאיטום כלי חרס, ואולי גם לעבודות המקדש. הדבש נאסף, כמובן, אך לא היה מקור מתיקות מרכזי כמו דבש התמרים.

מבט בעונות השנה מוסיף נדבך נוסף להבנת ההבחנה הזו. ראש השנה חל בסוף הקיץ, בשיא עונת התמרים, כשהפרי הבשל נקצר וממנו הופק הסילאן. זה הדבש שהיה נגיש וזמין לחגי תשרי. לעומת זאת, חג השבועות חל בסוף האביב, זמן רדיית הדבש מן הכוורות. האביב בארץ הוא תקופת הפריחה הגדולה ביותר, הכוורות מתמלאות בצוף, ובשלהי האביב הדבוראים אוספים את הדבש. לא במקרה שבועות הוא חג הביכורים – חג של ראשית תנובת הארץ, שבו הובאו לירושלים החיטה, השעורה, הגפן והתאנה, וגם הדבש, שהיה אז בעיקר דבש דבורים. החיבור הזה בין שבועות לדבש דבורים מתיישב היטב גם עם המנהג המאוחר יותר לאכול מאכלי חלב ודבש בחג, זכר לפסוק “דבש וחלב תחת לשונך”.

כך נוצרה הבחנה טבעית כמעט מתבקשת: בראש השנה – דבש תמרים, מתיקות של סוף מחזור, של פרי שהבשיל עד תומו ונסחט למתיקות מזוקקת; בשבועות – דבש דבורים, מתיקות של פריחה והתחדשות, פרי עמלה של חרק קטן וחרוץ, חלק משפע הביכורים.

עם השנים, ובעיקר עם עליית קהילות אירופה שבהן לא גידלו תמרים, התפשט המנהג לטבול תפוח דווקא בדבש דבורים. זה היה הממתיק הזמין והטבעי באירופה – דבש יערות מהכוורות הביתיות. בבבל, לעומת זאת, שם התמר היה מלך הפירות והדבוראות כמעט שלא התפתחה, נהגו להשתמש בסילאן. כך התפצלה המסורת: יהודי אשכנז עם דבש דבורים, יהודי בבל עם דבש תמרים – ושניהם הרגישו שהם מקיימים את אותו סמל מתוק לשנה החדשה.

היום, הצנצנת שעל שולחן החג כמעט תמיד מכילה דבש דבורים. אבל כשאנחנו טובלים תפוח, כדאי לזכור שהדבש המקראי היה סילאן, ושדווקא חג השבועות הוא המתאים יותר לדבש הדבורים. במובן מסוים, שני החגים משלימים זה את זה: הראשון מציין מתיקות של סיום ושל הבשלה, השני מציין מתיקות של התחלה ושל שפע. שניהם יחד מספרים סיפור על עם שחי במחזורי הטבע, שמביט בעונות השנה ורואה בהן שפה של סמלים וברכות.

ארץ ישראל היא באמת “זבת חלב ודבש” – חלב מעדרי הצאן, דבש מתמרים בסוף הקיץ ודבש מדבורים באביב. כל אחד מהם מתיקות אחרת, זמן אחר, סיפור אחר – וכולם יחד שזורים בזהות ובזיכרון שלנו עד היום.

ויש עוד לדבר על התפוח, בהזדמנות אחרת…