במסורת חז״ל נאמר: שלושה מפתחות בידו של הקב״ה ולא נמסרו ביד שליח – מפתח של חיה, מפתח של תחיית המתים, ומפתח של גשמים (תענית ב׳).
המפתח של הגשמים הוא תזכורת תמידית שיש דברים שאינם בשליטת האדם. הוא יכול לחרוש, לזרוע, לבנות כוורות ולנטוע כרמים – אך בלעדי הגשם, המפתח העיקרי לחיים נשאר נעול.
כבר בתרבויות הקדומות של כנען ראו בגשם את המפתח לשפע. האל בעל, אל הגשם והסערה, תואר כמי שמכריע אם הארץ תפרה ותפרח או תיבש ותחרב.
וכך גם הדבורים, השליחות השקטות של עונות השנה: הגשם פותח את הפריחה, הפריחה מזינה את הדבורים, והדבורים משיבות חיים לאדם – בדבש ובהאבקה. מצב הכוורות הוא הראי של מצב השדות: גשם בעתו – שפע של פריחה ודבש; בצורת – רעב ויובש.
אבל הגשם איננו רק מים. במסורת נאמר: גשמים יורדים – שלום בעולם.
הגשם מסמל איזון והרמוניה – בין שמיים לארץ, בין אדם לטבע, ובין אדם לחברו.
והשנה האחרונה? הייתה קשה במיוחד. לא רק מחסור בגשמים, אלא גם מלחמה, שסעים פנימיים ופצעים בחברה הישראלית.
דווקא עכשיו אנחנו מבינים שהגשם יכול להיות לנו סימן: אם נזכה לאחדות בינינו, אם נשכיל להביא שלום פנימי, אולי ירדו גם גשמים טובים ונדע שהשמיים מברכים את מעשינו.
ולכן בראש השנה הזה, לצד תפוח בדבש, אנו מתפללים:
שייפתח מפתח הגשמים, שנראה שנה ירוקה ושופעת;
שיהיה שלום בתוכנו וגשם על אדמתנו וברכה והצלחה בכל מעשה ידינו.
