בישראל, בין אוגוסט לאמצע ספטמבר, הכוורות נכנסות לתקופה שהיא כמעט “חורף שני”. אלא שבניגוד לחורף, שבו הקור עוצר את הפעילות ומעט עוטף את הדבורים במעין שינה קהילתית, סוף הקיץ הוא זמן של חום קיצוני, מחסור בפריחה, ולחצים חיצוניים עזים.

מחסור במזון

הדבורים חיות בקצב העונות. באביב ובתחילת הקיץ הן פורחות עם המרחבים: צוף, אבקה, עשבוניים ועצי פרי. אבל בסוף הקיץ הקרקע מתייבשת, מרבית הפרחים נעלמים, ושדות מתכסים בקוצים צהובים. הכוורת נותרת כמעט ללא מקורות צוף חדשים. השנה האחרונה רק החריפה את המצב: מיעוט הגשמים קיצר את עונת הפריחה, ובאזורים חקלאיים רבים מתרחשת גם תחרות ישירה – עדרי בקר המרעים בשטח אוכלים את הצמחייה לפני שהדבורים מספיקות ליהנות ממנה.

מתקפת מזיקים

דווקא כשאין מזון, מתגברים המזיקים. הצרעות מחפשות הזדמנות לחדור לכוורת, עש הדונג מתפשט במסגרות חלשות, והוורואה – אותו טפיל קטלני – ממשיך לפגוע בבריאות הדבורים. גם נמלות האש, שכבר הפכו למטרד מתפשט בישראל, מצליחות למצוא את דרכן אל הכוורות, מוסיפות עקה ומלחמות הישרדות.

השוואה לחורף

בחורף, לפחות, יש מנגנון הסתגלות: הדבורים יודעות להצטופף, לחסוך באנרגיה, ולשרוד עד האביב. בסוף הקיץ אין מנגנון כזה. החום גובה אנרגיה, הפעילות נמשכת, והמשאבים דלים. מכאן, שהעונה הזו נתפסת אצל דבוראים רבים כקשה אף יותר מן החורף.

עמידות הדבורים

ובכל זאת, הדבורים שורדות. הן מצמצמות את הטלת הביצים, מקטינות את אוכלוסיית הפועלות כדי להתאים את עצמן למחסור, ושומרות בקנאות על מעט המזון הקיים. הישרדותן בעונה הזו היא עדות לעמידות יוצאת דופן של אורגניזם קולקטיבי – יצור־על המורכב מאלפי פרטים שפועלים כגוף אחד.